רני פישר - יעוץ הנדסי בע"מ ואח' נ' CORP ואח'

החלטה בבקשה לסילוק על הסף

הבקשה

התובע מס' 2, מר רני פישר, מהנדס מים במקצועו, הבעלים והמנהל של התובעת 1, חברת רני פישר- יעוץ הנדסי בע"מ (להלן: "התובעים"), הגיש ביום 14.7.13 תביעה חוזית והצהרתית למתן צווי מניעה קבועים לאכיפתו של הסכם למתן שירותי ניהול פרויקט שכרת עם הנתבעת 1, חברת אנגלוב (להלן: "אנגלוב" או "הנתבעת 1") אשר זכתה במכרז לביצוע פרויקט לניקוי הבוצה בנחל הקישון שפורסם על ידי הנתבעת 2, רשות ניקוז ונחלים קישון (להלן: "רשות הניקוז").

בד בבד עם הגשת התובענה העיקרית הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו תמנע אנגלוב מלבטל ו/או להפר את ההתקשרות שנערכה בין אנגלוב לבין התובעת 1 (להלן: "התובעת"), בין היתר בדרך של סיומו של חוזה ההתקשרות ביניהן טרם ביצוע הפרויקט נשוא הבקשה. כן עתרו התובעים בגדר הבקשה לסעד זמני למתן צו האוסר על רשות הניקוז לנקוט בכל עמדה ו/או מעשה שיגרום להפרת ההתקשרות שבין התובעת 1 לבין אנגלוב. עוד מבוקש במסגרת הבקשה ליתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל שינוי בהגדרת תפקידו ו/או מעמדו של התובע 2 (להלן: "התובע").

בהחלטתה מיום 14.7.13, נמנעה כב' השופטת א' אבו אסעד ממתן צו ארעי במעמד צד אחד, ונקבע דיון בבקשה במעמד הצדדים.

הדיון התקיים בפניי ביום 17.07.13 כשופטת תורנית במהלך הפגרה בבית משפט השלום בנצרת.

ביום 16.7.13 הגישה אנגלוב, שמיוצגת בהליך דנן על ידי באי-כוחה באמצעות ייפוי-כוח מוגבל, התייחסות מקדמית לבקשה למתן צו מניעה זמני ובקשה דחופה לסילוק הבקשה על הסף מחמת שלל טעמים, שעיקרם העדר סמכות עניינית ומקומית, בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

טענות הנתבעת 1

אנגלוב טוענת, כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה לסעדים זמניים ובתובענה העיקרית, זאת בהתחשב בסכום הגלום בתביעה, הגם שהיא לא כומתה ע"י התובעים. לטענתה, עיון בסעדים המבוקשים במסגרת התובענה העיקרית מצביע על כך, שמדובר בסעדים מסוג של צו מניעה קבוע המצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

במסגרת התובענה העיקרית, עתרו התובעים למתן 4 סעדים: האחד הצהרתי ושלושת הנותרים הינם צווי מניעה קבועים ואשר, לטענת אנגלוב, הם אינם מכומתים ע"י התובעים בכוונה תחילה. משכך, בהנחה שמדובר בסעדים בלתי ניתנים לכימות, הרי שחלה ההלכה המותירה את הסמכות השיפוטית השיורית לביהמ"ש המחוזי בהתאם לסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "החוק"). לחלופין, נטען כי אם עסקינן בסעדים הניתנים לכימות, הרי שאלה חורגים ממעבר לרף סכום הסעד הכספי המקסימאלי המתאים לסמכות השיפוט של ערכאת שלום, וזאת בהתאם לפירוט אותו עשו התובעים בסעיף 19 לבקשה לסעדים זמניים. בחינת הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני מעלה, כי הם ניתנים להערכה כספית החוצה את רף 2.5 מיליון ₪.

לשיטת הנתבעת 1, בסעיף 51 לחוק נקבעו העניינים בהם ידון בימ"ש השלום, וסעד של צו מניעה קבוע אינו כלול בגדרם. פסיקת בתי המשפט הבהירה בעקביות, כי הסמכות לדון בתביעות מעין אלו מסורה לביהמ"ש המחוזי, מכוח סמכותו השיורית הכלולה בסעיף 40 לחוק ובהתאם למבחן הסעד.

לחלופין ומחמת הזהירות שמא יטענו התובעים, כי מדובר בסעדים שאינם ניתנים לכימות, נטען כי הדין והפסיקה קובעים גם במצב מעין זה, כאשר שווי הסעד המבוקש אינו ניתן להערכה, שהסמכות מסורה לביהמ"ש המחוזי מכוח הסמכות השיורית הקבועה בסעיף 40 (1) לחוק (הנתבעת 1 הפנתה לרע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלבוגן (24.9.01)).

עוד נטען, כי על-פי סעיף 16 להסכם ההתקשרות בין התובעים לבין אנגלוב (נספח א' לבקשה), לבית המשפט בתל-אביב סמכות שיפוט אקסקלוסיבית לדון בכל סכסוך הנובע מהוראות ההסכם. משבחרו התובעים לכלול את אנגלוב בתובענה העיקרית ובבקשה לסעדים זמניים, ומשקיימת בהסכם שביניהם תניית שיפוט ייחודית ובלעדית, חובה עליהם לנהוג על-פיה. על יסוד האמור, ובהתאם לתקנה 5 לתקנות, מוענקת הסמכות המקומית לבית המשפט בתל-אביב. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח עתירת התובעים בגדר התובענה העיקרית לאכיפתו של הסכם ההתקשרות בינם לבין אנגלוב הכולל בגדרו תניית שיפוט בלעדית, כאשר בשלב זה אין בית המשפט בוחן את תוקפה של תניה זו. לשיטתה, משיש לקיים את הוראת השיפוט הייחודי בין התובעים לבין אנגלוב, אין בעובדה שלצד אנגלוב נתבעה גם רשות הניקוז כדי להביא לתוצאה אחרת בסוגיית מקום השיפוט.

על יסוד המקבץ לעיל, טוענת הנתבעת 1 כי יש להורות על סילוק התובענה כנגדה על הסף, ולחלופין העברתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לו מוענקות הסמכות העניינית והסמכות המקומית לדון הן בתובענה העיקרית והן בבקשה לסעדים זמניים.

טענות התובעים

במהלך הדיון מיום 17.07.13 פירט ב"כ התובעים את הסעדים הכספיים הנתבעים, למקרה ותהפוך תביעה הצהרתית זו שעניינה כאמור אכיפת ההסכם, לפסים של תביעה רגילה, כאשר לשיטתו הסכום המקסימלי שניתן להגיע אליו, בשים לב לשלבי הביצוע של הפרויקט, לא יעלה על 1,746,000 ₪. מכל מקום, אף אם תועבר התביעה לפסים כספיים, יוגבל הסכום לו יעתרו התובעים במסגרת התובענה לסכום שבסמכותו של בימ"ש השלום, היינו 2.5 מיליון ₪.

בעניין הסמכות המקומית, נטען כי בענייננו ישנן שתי נתבעות, כאשר אין חולק שמשרדיה של רשות הניקוז הממוקמים ביוקנעם המושבה נמנים על מחוז צפון. לפיכך, תחול על נסיבות המקרה שלפנינו תקנה 3 ב' לתקנות הקובעת, כי "היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים". ההתנגשות 'הלכאורית' בין תקנה 5 לתקנות המסדירה את תניית הסמכות השיפוטית הבלעדית לבין תקנה 3 ב' לתקנות, מחייבת את התובעים החפצים בשמירה על היתרון הדיוני כלפי אנגלוב, לפצל את הדיון. ברם, בהתאם לגישת ביהמ"ש בת"א 45359-05-11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך אזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס (8.12.11), במקרה שבו נתבעו שני גופים כאשר לאחד מהם יש מול התובע תניית שיפוט ייחודית, ובמצב שבו הוגשה התביעה לפי מקום מושבו של הנתבע האחר, הרי שמטעמי ייעול ומניעת פסיקות סותרות, יש לעשות שימוש במבחן נוסף, ולפיו צירופו של בעל הדין שביחסי הגומלין עמו קיימת תניית שיפוט, הינו מבחן "צירוף של אמת", ובכך להימנע מפיצול הדיון והותרתו בבית המשפט שאינו ביהמ"ש המוסמך בהתאם לתניית השיפוט. נטען, כי לפי כתב התביעה והבקשה לסעד זמני- עיקר הטענות מופנות כלפי רשות הניקוז, אשר בפעילותיה ומחדליה היא גורמת להפרת ההתקשרות שבין התובעים לאנגלוב.

דיון

לאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות של הצדדים ושמעתי את עמדת בא- כוחם בדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על העברת הדיון בהליך דנן לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לו מסורה הסמכות העניינית והמקומית, כפי שיפורט להלן.

הואיל וכפי שכבר צוין לעיל נשענת הבקשה לסילוק על הסף על שלל טענות מקדמיות, הגיעו הצדדים במעמד הדיון לידי הסכמה דיונית, לפיה תינתן בשלב זה הכרעה אך בשתי טענות מקדמיות הנוגעות לסוגיות הסמכות העניינית והסמכות המקומית, ותישמר לצדדים הזכות להעלות עמדתם בקשר לשאר טענות הסילוק, לכשייקבע דיון בתובענה העיקרית (עמ' 4 לפרוט').